בבוקר שאחרי מפגש משמעותי אני תמיד חושבת לעצמי, מה נשאר איתי ? אני עושה סוג של רפלקציה (שהיא הצד הטוב והעוטף של ביקורת עצמית) . מהמפגש שלנו אתמול נשארו איתי כמה דברים.

1. פגשתי את עצמי אותנטית, הרגשתי שלמרות שזה מפגש ראשון הצלחתי להיות מאד טבעית, מאד אני. וזה מאד חשוב לי.

2. שמתי לב להנגדויות שעולות בתוך סיישן כזה...כאילו שמעתי בראש שלי חלק מהמחשבות שלכן, אולי באיזה חלק "מה אני צריכה את זה" "זה חופר" אני רוצה בכלל להקשיב לזה" " זה מעניין אותי ?" " זה יתן לי משהו ?" "הנה זה מעיר בי משהו..." וזכרתי שזה טבעי, ושזה חלק מהמסע בתוך קבוצה - כל קבוצה, וקיוויתי שלא משנה מי זו תהיה שהמחשבה הזו שלה עכשיו, אני מקוה שהיא תמצא את הכוח שחזק מהמחשבה הזו ותדע להשאר כדי לקחת לה את מה שיש למפגש לתת לה.

3. קיבלתי את המשפט הזה שאמרה דגנית - אולי עכשיו זה הכי חזק שלי ואני…

זהו פוסט ניסיון.... מישהי כאן בנינו ניהלה בעבר פורום?

כזו אני קופצת למים ואז לאט או מהר לומדת לשחות. שמעו אין לי שיפוטיות על עצמי אם לפעמים לא הולך, אז אני פשוט עוצרת , נושמת , צפה קצת על הגב, מעכלת וממשיכה קדימה.

אז מה אני רוצה? אני רוצה שכולנו נלמד זו מזו , נעניק כוחות, נחלוק כאב, שמחה, עצב. נשאל שאלות ונאפשר לעצמנו להיתמך על ידי הקבוצה ולתמוך בחברותינו.

היום חברה שאלה אותי אם אני לא מפחדת לעשות את הדבר הגדול הזה, להשיט ספינה כזו, האם אני לא מפחדת להיכשל, לדשדש, ליפול - עניתי לה שברורררררררררררר !!!!!!

יש בי לחישה של פחד , אבל למדתי לעבוד עם הפחד, הוא לא מנהל אותי, אשמח ללמד גם אתכן לא לעצור כשפוחדים.

מענין אותי מה אני אלמד מכן, כל אישה עולם ומלואו, כמה שלימדתי , תמכתי והדרכתי נשים כמטפלת מנוסה , תמיד תמיד גם למדתי מהמטופלות שלי.