בבוקר שאחרי מפגש משמעותי אני תמיד חושבת לעצמי, מה נשאר איתי ? אני עושה סוג של רפלקציה (שהיא הצד הטוב והעוטף של ביקורת עצמית) . מהמפגש שלנו אתמול נשארו איתי כמה דברים.

1. פגשתי את עצמי אותנטית, הרגשתי שלמרות שזה מפגש ראשון הצלחתי להיות מאד טבעית, מאד אני. וזה מאד חשוב לי.

2. שמתי לב להנגדויות שעולות בתוך סיישן כזה...כאילו שמעתי בראש שלי חלק מהמחשבות שלכן, אולי באיזה חלק "מה אני צריכה את זה" "זה חופר" אני רוצה בכלל להקשיב לזה" " זה מעניין אותי ?" " זה יתן לי משהו ?" "הנה זה מעיר בי משהו..." וזכרתי שזה טבעי, ושזה חלק מהמסע בתוך קבוצה - כל קבוצה, וקיוויתי שלא משנה מי זו תהיה שהמחשבה הזו שלה עכשיו, אני מקוה שהיא תמצא את הכוח שחזק מהמחשבה הזו ותדע להשאר כדי לקחת לה את מה שיש למפגש לתת לה.

3. קיבלתי את המשפט הזה שאמרה דגנית - אולי עכשיו זה הכי חזק שלי ואני צריכה להשתמש בזה... ולקחתי את זה למקום אחר לגמרי בתוכי , אבל מקום שהיה זקוק לזה . ואני אשתף בקצרה : כל חיי הייתי אישה שלא מסתכלת במראה, הייתי רואה את עצמי שניה בבוקר בשטיפת פנים, דקה בערב גם בצחצוח שיניים...לא הסתכלתי לעומק, לא בחנתי כתמים, קמטים, סימנים, פשוט הייתי מסתכלת לעצמי בעיניים שניה וממשיכה אל היום שלי. לאחרונה(משבר גיל 47) חחח אני לא במשבר אבל פתאום אני מסתכלת במראה בבוקר ואומרת לעצמי "אוי ואבוי" אני נראית נורא! כמובן שהכל בפרופורציה אבל הרגעים האלה לא נעימים, שלא לאמר מטרידים. קיצר המשפט הזה של דגנית התיישב לי בול על זה - ומאפשר לי פתאום להסתכל במראה ולהגיד לעצמי "אולי עכשיו זה הכי טוב שלי" והרי העור לא מצעיר, ואז אני רואה מולי אישה נאה ונעים לי ואני מחייכת לעצמי.

4. ככה לפעמים דברים זזים, ממשפט, ממילה, מהזדהות, מהכרה, מקבלה...מהקשבה.

5. ככה זה בטיפול , משהו קטן שנשאר עד לפעם הבאה...ככה זה גם בקהילה, המילים מהדהדות ויוצרות אדוות , נעימות או פחות, אדוות שאם נתבונן בהן ונאפשר להן להניע בתוכינו דברים זה מרפא.

6. מה נשאר איתכן? מהמילים שלי , מהמילים שלכן....מה לקחתן, מה חדר ?

7. חיבוק גדול 🙏🏻 ערין.